פסק דין משלים בתיק ת"א 1863-08

1.         התובעת 1 (להלן: " אינטגרה") והנתבעת 2 (להלן: " מרבור") היו שותפות, בחלקים שווים, בתובעת 2 (להלן: " סיגמה"), אשר עסקה בייבוא ושיווק רכיבים אלקטרוניים בישראל. חלק מהרכיבים סופקו לסיגמה על ידי אינטגרה. נתבע 1 (להלן: " בטאן") הינו בעל השליטה במרבור (נתבעת 2), ואילו נתבעת 3 הוקמה על ידו, לטענת התובעות, במטרה להבריח אליה את נכסי סיגמה.

בשלב מסוים, צברה סיגמה חוב בסך של 450,000 דולר כלפי אינטגרה. לפיכך, נחתם ביום 2.4.08 הסכם בין סיגמה, אינטגרה ומרבור, להסדרת חובה של סיגמה. בהסכם נקבע כי חובה של סיגמה לאינטגרה ישולם ב-10 תשלומים, וכי במקרה של הפרת ההסכם, יועברו לאינטגרה כל מניות סיגמה שבבעלות מרבור.

2.         לאחר ששילמה 3 מן התשלומים על חשבון החוב, חדלה סיגמה מלפרוע את חובה לאינטגרה. עקב כך, הועברו מניותיה של מרבור בסיגמה לאינטגרה. בנוסף, הגישו התובעות  נגד הנתבעים את התביעה דנן, במסגרתה ביקשו לחייב את הנתבעים למסור להן את כל המסמכים, הרשומות, הפנקסים, המלאי, המחשבים, הרכבים והציוד של  סיגמה. כמו כן, ביקשו התובעות לאסור על הנתבעים או מי מטעמם להתחרות בעסקי סיגמה, או לנצל הזדמנויות עסקיות שלה, ובכלל זה לעשות שימוש במאגר הספקים והלקוחות שלה.

3.         ביום 16.11.09 נתן כב' סגן הנשיא י' זפט פסק דין לפיו נוכח הפרת ההסכם, יש לראות באינטגרה כבעלת זכות על מלוא המניות המונפקות של סיגמה, ומכאן שהיא זכאית לכל נכס השייך לסיגמה המצוי בחזקת הנתבעים. מנגד, קבע כב' השופט זפט כי אין מקום לאסור על הנתבעים להתחרות בסיגמה, בהעדר הוראה בהסכם האוסרת זאת, וכל עוד תחרות זו נעשית כדין וללא ניסיון מצד הנתבעים להטעות את ציבור הלקוחות לחשוב כי המוצרים או השירותים שהם מספקים הינם מוצרים או שירותים של סיגמה. אף על פי כן, אסר השופט זפט על הנתבעים לעשות שימוש במאגר הלקוחות או הספקים של סיגמה.

4.         על פסק דינו של כב' השופט זפט הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר דחה את הערעור ברובו. אולם, בנוגע לצו איסור השימוש ברשימת הלקוחות או הספקים של סיגמה שניתן בבית משפט זה פסקה כב' השופטת א' חיות (פסקאות 9-10):

" בית משפט קמא לא ציין בפסק הדין מהי העילה המשפטית אשר מכוחה הוטל הצו האוסר על המערערים לעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים של סיגמה. ממילא לא נערך כל דיון בשאלת התקיימותם של התנאים הנדרשים לצורך ביסוסה של עילה כאמור בנסיבות המקרה דנן. כזכור, אין בהסכם הוראה בדבר הגבלת התחרות בין הצדדים או בדבר הגבלת השימוש במאגר הלקוחות והספקים של סיגמה ומשכך אין עוגן הסכמי לצו האיסור שהוטל...

המשיבות טוענות בהקשר זה כי 'מאגר הלקוחות של החברה הינו רכושה הפרטי ... והמערערים אינם רשאים לעשות בו שימוש'... טענה זו, כך נראה, יוצאת מן ההנחה לפיה מאגר הלקוחות והספקים של החברה מהווה סוד מסחרי הראוי להגנה קניינית או מעין-קניינית...

על מנת ליהנות מן ההגנה המוענקת לבעלים של סוד מסחרי בהתאם לפרק ב' של החוק האמור [חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 - ע.ב.] נדרש בעל דין להוכיח כי המידע המדובר עולה כדי 'סוד מסחרי' כהגדרתו בסעיף 5 לאותו החוק...

הנה כי כן, מידע עסקי בעל ערך כלכלי - ובכלל זה רשימת לקוחות וספקים כגון זו הנדונה בענייננו - אינו זוכה כשלעצמו ובאופן מיידי להגנה המוענקת לסודות מסחריים מכח הדין. לצורך כך על מבקש ההגנה להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 5 הנ"ל...".

כב' השופטת א' חיות הדגישה בפסק הדין שבערעור (פסקאות 9-11), כי יש לאזן בין הצורך בהגנה על סודות מסחריים, לבין החשש שהגנה זו תפגע בחופש העיסוק ובתחרות החופשית, כמו גם בזכותם של צדדים שלישיים להתקשר בעסקה עם מי שיחפצו. לכן, לפני מתן צו האוסר על  שימוש ברשימת לקוחות או ספקים, יש צורך לבחון האם רשימה זו נושאת את "מטען הסודיות הדרוש", ועומדת בתנאים הקבועים בהגדרה של "סוד מסחרי" שבסעיף 5 לחוק.  בחינה שכזו לא נעשתה במקרה דנא. כמו כן, צו איסור על שימוש בסודות מסחריים צריך להיות מתוחם במקום ובזמן, ומוגבל לרשימת לקוחות או ספקים ספציפית, ואילו הצו שניתן בבית משפט זה היה גורף, ולא כלל הגבלה כלשהי. 

התובעות הסכימו בבית המשפט העליון לצמצום רשימת הלקוחות ל- 22 לקוחות,  שייאסר על הנתבעים לפנות אליהם, ולהגביל את תוקף הצו למשך שלוש שנים; אך לא הושגה בין הצדדים הסכמה בעניין. לפיכך, החזיר בית המשפט העליון את הדיון לבית משפט זה, על מנת לברר את שאלת קיומה של עילה משפטית למתן צו האוסר על שימוש ברשימת הלקוחות והספקים של סיגמה.

5.         בדיון המשלים שהתקיים לפני ביום 8.5.12, לאחר החזרת התיק לבית משפט זה, הסכימו ב"כ  הצדדים כי יוגשו סיכומים משלימים בשאלת זכותה של התובעת לקבל צו האוסר על הנתבעים להתקשר עם לקוחות סיגמה, וזאת מכוח העילה של "סוד מסחרי", וכי פסק הדין יינתן על סמך חומר הראיות הקיים בתיק. התובעים ויתרו על הדרישה למתן צו איסור הנוגע לספקים של סיגמה. ב"כ הצדדים הודיעו בדיון זה: " אנו מבקשים שההליך ימשך מהנקודה שהוחזר אליו.. על ידי כך שנגיש סיכומים בשאלת הזכות של התובעות לקבל צו האוסר להתקשר עם לקוחות (לא ספקים) מכח העילה של 'סוד מסחרי' לפי חוק עוולות מסחריות". זו המסגרת לצורך מתן פסק הדין המשלים, כפי שמציינים שני הצדדים בפתח סיכומיהם, אך בפועל שניהם חרגו ממסגרת זו בסיכומיהם.

ב.         תמצית טענות הצדדים בסיכומים המשלימים

6.         לטענת התובעות, רשימת הלקוחות של סיגמה מהווה "סוד מסחרי". הרשימה מורכבת משמות של לקוחות ספציפיים אשר הקשר עימם נוצר על ידי אינטגרה, באמצעות בעל השליטה בה - ישראל הבר; הרשימה היא סודית ואיננה נחלת הכלל; היא תוצאה של עבודה מאומצת וקשרים שרקם הבר; הרשימה מקנה לנתבעים יתרון עסקי מובהק; היא היוותה את מקור ההכנסה היחיד של סיגמה ונטילתה תביא לחיסולה; סיגמה נקטה אמצעים לשמור על סודיות רשימת הלקוחות, ולראיה, הרשימה היתה מצויה בידיו של בטאן, העובד הבכיר ביותר בסיגמה.

לחלופין, טוענות התובעות, גם אם רשימת הלקוחות איננה "סוד מסחרי", התובעות זכאיות לאסור על הנתבעים לעשות בה שימוש, וזאת מכח תקנת הציבור וחובת תום הלב של עובד כלפי מעבידו. לגישתן, בטאן, שהיה מנהל יחיד בסיגמה, חב כלפיה חובת אמון מוגברת, המצדיקה מתן צו האוסר עליו לעשות שימוש ברשימת הלקוחות, גם אם זו איננה מהווה "סוד מסחרי". טענות אלו מהוות סטייה ברורה מן המתווה הדיוני שנקבע בהסכמת הצדדים לצורך השלמת פסק הדין, לפיו העילה המשפטית היחידה שתבחן היא האם רשימת הלקוחות מהווה "סוד מסחרי" לפי חוק עוולות מסחריות (ראה סעיף 5 לעיל).

7.         הנתבעים מלינים בסיכומיהם המשלימים על כך שהתובעות לא הסתפקו בהתייחסות לשאלה העומדת על הפרק - האם רשימת הלקוחות מהווה "סוד מסחרי" - אלא חזרו על הטענות שהעלו בהליך העיקרי. אלא שגם הנתבעים חוזרים במסגרת סיכומיהם המשלימים על טענות שהועלו על ידם בהליך העיקרי, ונדחו על ידי שתי ערכאות, מה גם שטענות אלו  חורגות מן המתווה הדיוני הברור עליו הורה בית המשפט העליון, ואשר הוסכם בבית משפט זה לאחר החזרת התיק לצורך השלמתו (ראה סעיף 5 לעיל), לפיו השאלה היחידה שתידון היא האם יש מקום ליתן צו שיאסור על הנתבעים להשתמש ברשימת הלקוחות של סיגמה, בהיותה "סוד מסחרי" לפי חוק עוולות מסחריות. לפיכך אין מקום לדון בטענות הנתבעים (שנדחו בפסק הדין של כב' השופט זפט) כי מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב ומטעמים זרים, וכי ההסכם "הוכתב" לנתבעים על ידי ישראל הבר, כמו גם בטענה שהתביעה הוגשה בחוסר סמכות, ובלא שנתקבלה החלטת דירקטוריון המתירה את הגשתה.

8.         לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי התובעות לא הוכיחו שרשימת הלקוחות עומדת בתנאים הנדרשים לשם קיומו של "סוד מסחרי". מדובר בעניין עובדתי הדורש הוכחה קונקרטית, והתובעות כשלו כליל בהנחת תשתית עובדתית רלוונטית. מכל מקום, לו היתה רשימת הלקוחות מהווה "סוד מסחרי", היא היתה סוד מסחרי של סיגמה בלבד, ולא של אינטגרה.